יזכור!

מספר.



מקועקע על היד, חרוט בנשמה. מספר.
טורים טורים הם הלכו, בצעידות נצח קפואות.
שורות של מספרים, כמו היו בלי גוף שסובל או נפש מתענה.
העיניים שלהם מאחורי גדר התיל מביטות אלי, רודפות אותי בפחד האיום שקיים בהן, ברעב, בחולשה.
משפחות התפוררו, חברים העלו אפר, כל אדם בודד, כל אחד - מספר.
וכשערמו אותם בעגלות אל מכוני האש שום שם לא נצרב, ללא לוויה, בלי הספד.
כי מה תאמר על שורת מספרים?
רק רצף... חסר משמעות, זהה לבאים בתור לפניו או אחריו.
אף אחד לא ביכה את אובדנם, כי יבשו הדמעות וכבו העיניים.
6 מיליון הם הלכו, כאילו היו עשר או עשרים.
6 מיליון, והעולם - דממה.
גם הארץ שתקה וספגה אותם אליה בדם, אש וקברי אחים.
ארורה האדמה, אפורים השמיים.

אני נושמת היום את הכאב והאובדן, את אלו שהלכו ואינם ואת הניצולים שנותרו כדי לספר ולחיות את הזכרונות והאימה.
בבוקר כזה הכל שותק לי, כי איך הלב יכול לשיר מנגינה?

מעלה אש בנר שעווה, ומליוני נשמות מרצדות איתו בחדר.
מליונים שכבו כשרוח רעה נשפה וכיבתה את אורם.

לזכרם. לכבודם. לעילוי נשמתם.
של דור שלם שאבד והותיר אחריו הסטוריה בוערת, יתומה, חסרת משפחות.

אני דור שלישי לסבתא ששרדה, ודור שלישי לחברותיה שלא זכו ומצאו שם את מותן.
ובמותם - ציווי עלי את החיים.

ת.נ.צ.ב.ה.

יהי זכרם ברוך!