מי מפחד מהפחד?!

פוסט אמיץ במיוחד על פחדים וחלומות...

ביום שהכרנו, בעלי ואני, הוא הטיל על עצמו משימה כבדת משקל ומשמעות - הוא יוציא ממני את כל הפחדים ויראה לי שאני מסוגלת.

כל דבר שתלוי באנשים וגורמים נוספים גורם להירתע ולברוח.

אני מפחדת ממים ומהכביש, מעבודה בצוות, מקצוע חדש וחיי חברה חדשים, אני פוחדת מחיות, מספונטאניות ומטיולי אקסטרים.

ולפעמים.. אני רועדת גם מהחושך.

כולם קוראים לי אמיצה על מה שעשיתי ואיפה הייתי, רק אני יודעת כמה לילות נשארו לבנים ולמה אני נמנעת מחתולים, בריכות ושיעורי נהיגה 😉

הפחד לא עצר אותי אבל הוא האט לי את הדרך וגרם לי לוותר על דברים.

יום יום.. שעה שעה.. הוא לא וויתר וסופסוף השתניתי.

מעקרת בית הפכתי לבעלת תעודה ומקצוע, יש לי כרטיסי ביקור בארנק ומתשע עד ארבע אני מול בוס ולקוחות.

הוא גרם לי לרכב על סוסים ולהתפרע במסלולי טרקטורונים וקאייקים, להביא ילד לעולם ולבטוח בעצמי שאני אמא למופת.

הוא מילא אותי ביטחון עצמי ושקיות של אהבה והיום אני אחרת.

הבנתי שזה לא הפחד, זו רק אני שלא סמכתי על עצמי ועל העולם, ועכשיו אני פותחת דלתות.

לכבוד חגיגות השבוע הראשון שלי כ'נהגת חדשה' ואוטוטו יום נישואים, החלטתי לכתוב פוסט אמיץ על פחדים שעוצרים אותנו וגם על חלומות.

מקווה שתהנו...

החלום שלי, בועת אויר גדולה כמו מסטיק מרוח שנגמר לו הטעם והצבע הזוהר דהה. עורו מדולדל זהה לבלון ריק שהוצא ממנו האויר. ככה הוא נראה כל בוקר כשהוא פשוט את חליפת הקסמים של הלילה, מעמעם את זוהרו, וכל כובדו מתמוסס. אני יושבת תחת עץ אלון ומהרהרת בו, נישאת אל תוכי ומחזירה לנשמתי את הדמיון. נושמת את הפנטזיות של הלילה, אלו שמרוץ החיים מחספס ורוצח, ואחר כך טומן סכין מדממת בחול של שקרים וגיבובי מסכות. אני עוצמת עיניים חזק, יודעת שהחלומות לעולם לא מתים, הם נושמים חזק, ונושפים בתוכי. מרגישה אותם מתחבאים במדבר היבש, מחכים להתנפל עלי ולקום לתחייה. ואני נכנעת, מרשה להם להתפרץ לתוכי ולגלות את האמת, להעלות באוב את כל הקופסאות שארזתי היטב ונעלתי במחסן האחורי מתחת לשמיכות. אין לי אומץ לפתוח את סודותיי בפניו אבל הוא יודע את העבודה ומגיש לי מראה מצוחצחת. בחוסר מודעות אני משוטטת בתמונות שטווה לי, בשבילים של דימיון וריחות וצלילים משכרים, טובעת באמבטיה של תחושות. האגו שלי שכובש ומדחיק כוחות פנימיים נופל פתאום ונשבר, והם גולשים החוצה אל שדות דימיוניים ומושכים אותי איתם אל עולם לא מודע הנשלט על ידי דחפים מוסתרים. כשאני מתעוררת זה תמיד נהיה סיוט והשמיכה נספגת בזיעה קרה של פחד. הידיים רועדות, כואבות לי הרגליים והלב דופקחזק חזק. הקול שלי שבור וסדוק מנסה לקרוא לעזרה.

סערה. היא באה מרחוק ונסחפת אל האופל. יש לה כנפיים ארוכות וטלפיים כהות שמסתירות על הכל. היא הוזה עםהרוח ושורקת בצלילים שווים. סערה. ואני בפנים. מערבלת את הצבעים כולם בטשטוש מדמיע ומסתחררת. אין קדימה, אין אחורה. למעלה ולמטה זה אותוהדבר. אני עפה בתוכה, נישאת בין חלקיקי האבק המרצדים. היא קורצת ליואני מהבהבת בתגובה. סערה. מחכה לגל הבא שאולי ייטרוף אותי ואולי ימשה אל החוף, אין לי שליטה על ידית הבלמים או מפת הדרך, נסחפת עמוק בים ההזיה. אולי אשליה, אולי חלום... תמיד זה יזכיר לי לילה, ירח ביישן ובלנדר של צלילים וריחות, קולות הולכים ובאים ומסך קולנוע מרצד.

חלומות...
יום אחד אולי אני אבין שזה לא איזה גמד שתופר לי תלאים של סדרות בהמשכים. יבוא איזה לילה, אני בטוחה, שבו גלימה שחורה תכסה את פני וזוגות של כוכבים ישלחו אלי ידיים ואז אגלה שזו בכלל אני, מאירה באבוקה מחזות אישיים. נזכרת בימים ההם, כשהייתי בגבובה של השולחן בסלון ובקוקו תמיד היתה לי סיכה סגולה, איך הייתי מתעוררת כל לילה ומרגישה את הלב בועט.. בועט.. הכל היה מוחשי תמיד, ושום שמיכה לא החביאה אותי מהענק שרדף אחרי כשהרגליים קשורות, או מכד הדבש החלקתי לתוכו ולא הצלחתי לצאת. אפילו כשהחלון התפוצץ וטיל מסנוור העיף אותי אל הים, הרגשתי את המיטה שלי צונחת מטה מטה, נושרת מהרצפה אל האדמה ובולעת אותי.
אבא ואמא תמיד היו שם, בשביל להדליק את האור ולתת לי מים קרים. היינו עושים סיבוב בין החדרים בנעלי בית גדולות ופיג'מה רפויה, מוודאים שהחיות הרעות הלכו לתמיד. ואז הייתי משתחלת אלהמיטה הגדולה שלהם, מתכסה בשמיכה ו.. נרדמת. מרגישה את הדופק של אמא והיד של אבא, והלב שלי רגוע פתאום.

כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שזה החושך, שנים אחר כך הבנתי שזה חוסר הידיעה.
רגעים שאין לי שליטה עליהם עוד גורמים ללב שלי לרעוד.
פעם פחדתי מג'וק בחלום, היום אני פוחדת מכל השאר.
אני מפחדת לשחרר, מפחדת לשנותכיוון. דלתות שנפתחות מבעיתות אותי אבל אני מסוייטת פי כמה מלהעיז ולטרוק אחת כזו על חיי. אנימעדיפה לא לבחור, וכשכולם מסובבים ראש אני בורחת הכי רחוק שאפשר.
נזכרת בימים המאוחרים של ההריון, איך פחדתי מחדר הלידה, ואז מההורות והגדילה..
פחדתי על עצמי שלא אדע להיות אמא ואישה, פחדתי שלא אתמסר או שאשכח את עצמי.
רעדתי כשהחלטתי לחזור אל ספסל הלימודים וכשחיפשתי עבודה.
אני פוחדת מכישלון, ועוד יותר מההצלחה.
החיים יפים, זה רק אני, ואת, וכולנו שמלאות בפחדים וחרטות כל הזמן. חוששים מהצל כשהשמש יפה כל כך.
כשהבנתי שהפחד לא מוביל לשום מקום, ארזתי אותו יפה באריזה אפורה משעממת, כזו ששכבה מיותמת במגירה, והיום אני נפרדת ממנו לשלום
על השער תליתי שלט גדול:
"הפחד דופק בדלת, האומץ פותח ומגלה שאין אף אחד..."
חורטת את המילים בלב ועל היד ויוצאת החוצה.
מהיום אני אמיצה.
אמיצה להודות שאני נכשלת, אמיצה לעמוד על טעויות.
אני מסתכלת לעתיד בעיניים וקופסאות החשש מפנות מקום לחביות של ביטחון עצמי ואהבה.
אני לא מפחדת לפחד, לסלוח לעצמי ואז להיות אמיצה. אני לא מפחדת להסתכל במראה ולהתחבר למי שאני עם כל המעלות והחסרונות.
זו אני, ואני שמה פס! על כלהמוסכמות והנורמליזציה.
אני לא רזה כמו שהייתי ואולי לעולם לא אחזור להיות, אבל זה לא מונע ממני להמשיך ולנסות, להמשיך ולהנות...
ביי ביי מידה 34, שלום לשפיות.
אני אמא טובה על אף שהפשרנו הערב פיצה קנויה, ואני עדיין פאשניסטה גם אם הסתובבתי אתמול בקפוצון וכפכפים כי הייתי עייפה והיה לי קר.

אז, סופסוף... מי אני?!
אמא ואישה אנושית ורגילה, עייפה לפעמים, קצת מפוזרת אבל תמיד ובעיקר דואגת ואוהבת.
אני אוספת לעצמי חוויות ותחביבים, והחוסר אחידות הזה הוא מה שמייצג אותי ולא להיפך. מותר לי להתלבט, ואני לא מפחדת לבחור, ולטעות, ושוב לבחור..
כל יום הוא עולם ואני בהחלט יוצאת לטייל ולגלות.
מוזמנות לצאת איתי לדרך!
נצא לשופינג, מבטיחה..

 קדימה, תהיו אמיצות! ותעשו את ה בסטייל...

עד כאן להיום.

נשיקות, הדס.